יום הזיכרון

אפריל 25, 2012

המפגש הראשון בבוקר זה התחיל והמשיך בשיחה אודות מצבנו הלאומי, עם "גיחות למאפיינים אישיים". השזירה הזו של אישי בלאומי, מאפיינת אותנו, כאינדיבידואלים.
ואהבת לרעך, כמוך ומכאן ערבותך לאחר…
"יאיר לפיד אומר זאת", אמר המטופל שלי והמשיך לצטט – "הדור שלנו נכשל, אנו מעבירים את המדינה לדור הבא כשהיא במצב גרוע יותר מכפי שהייתה כשקיבלנו אותה".
השיחה גלשה לשירות בצה"ל, לאחוות לוחמים, לתפיסת הישראליות, לקיטוב בעם היהודי ו… לטראומה הלאומית… (וגם טיפול, היה…)

טראומה לאומית

המושג "טראומה", רווח היום (יותר מדי) בשפה והשימוש בו הוא זמין. יחד עם זאת
כאשר מדובר באדם שבאמת חווה טראומה נפשית, הכוונה לאדם שהתנסה בחוויה קשה שבמהלכה הוא הרגיש איום של מוות או פציעה משמעותית, או איום על השלמות הפיזית ו/או הנפשית שלו או של אחרים בסביבתו. במצב כזה מרגיש האדם פחד עמוק עד אימה וחוסר אונים. הגורמים לטראומה הם שונים והיא עלולה להופיע בעקבות השתתפות בקרב, תקיפה מינית, מקרה שוד, אלימות, נפילת רקטות וכד'. גם תאונת דרכים, תאונת עבודה, עקירה ממקום מגורים, חשיפה למראות זוועה ויתרה מכך, השפלה קשה עד לכדי דה-הומניזציה, עלולים לגרום לה.
נראה, אם כן, שהגדרה כוללת יותר של החוויה הטראומטית תהייה זו הכרוכה באיום קיומי. קרי, טראומה היא אירוע הנתפס על ידינו כמאיים על עצם קיומנו כבני אנוש – על חיינו, על כבודנו ועל חירותנו.

באם נאמץ הגדרה זו של טראומה, נותר לנו כעת להגדיר את ה "טראומה לאומית".
ניתן להגדירה בפשטות ככזו שנתפסת כסיכון קיומי לחברה ולעם. אסון רחב היקף שגובה קורבנות רבים יכול להיות מוגדר כטראומה לאומית. תאונות הדרכים – "מכת המדינה", על הקורבנות הרבים שהן גובות (שעולים במספרם על אלה שגבו המלחמות והטרור בכל בשנות קיום המדינה ) , יכולות למצוא דרכן להגדרה זו. אולי אין צורך דווקא באיום ישיר על החיים על מנת שנושא מסוים יוגדר כטראומה לאומית? לדוג' האם התחושות הקשות של קיפוח ואפליה על רקע חברתי, ומצוקה כלכלית קשה, גם בהן יש ממשות של איום קיומי וביטוי לטראומה לאומית?

טראומה לאומית, מערבת היבט נוסף, המתייחס לפן פסיכולוגי – לתחושת הזהות וההשתייכות שלנו – כפי שהיא באה לידי ביטוי בסמלינו הלאומיים – ועל כך, מאוחר יותר. כלומר, טראומה לאומית "תופיע", מעצם השתייכותנו ללאום מסוים. כיהודים, למשל, גדלנו על מיתוסים בדומה ל "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". מטבעם של מיתוסים כאלה לעצב את "תפיסת הקורבן" שלנו, כך שנחוש, אינסטינקטיבית באיום חיצוני מתמיד (פלשתים עליך שמשון) ובעקבות כך נתפתח גישה חשדנית ומאוימת כלפי האחרים. ניתן לייחס השפעה זאת ל "לא-מודע הקולקטיבי" היונגיאני והזיכרון הקולקטיבי הנגזר ממנו. כך, "ארכיטיפ עמלקי", "ארכיטיפ קורבן" וכד', אשר מתעצבים במשך שנות ההיסטוריה של העם ככוחות לא מודעים, באים לידי ביטוי ופועלים עלינו מעצם השתייכותנו הקבוצתית.

האסון הנורא שקרה לעם היהודי בעת החדשה, השואה, כמו גם תחייתה של המפלצת האנטישמית בעת האחרונה, שאליה חוברים גורמים ומניעים רבים, מלמדים כי האיום הקיומי על העם היהודי הינו ממשי מאוד. איום קיומי זה (מוסבר פסיכולוגית, מוכחש או מודחק ככל שיהיה) ממשיך להנציח ולחזק את התפיסה הטראומטית שלנו כעם. לפיכך, היבטי הקונפליקט הישראלי – ערבי, המהווה איום ישיר עלינו כמדינה, כחברה ויתרה מכך, כעם, מלבה את מדורת החוויה הטראומטית הזו ומקשה על הניסיונות השונים כאינדיבידואלים וכחברה להיחלץ מהעמדות הסטריאוטיפיות וממעגל הדמים שבו אנו שרויים.

קצרה היריעה מלתאר או לנסות להסביר לעומק את "הטראומה הלאומית". נדמה כי הסבר כזה מחייב ראייה רב מערכתית המשלבת תפיסות פסיכולוגיות, חברתיות, ספרותיות, תקשורתיות, חברתיות, כלכליות, חינוכיות ויתרה מכך – אמוניות.

המפגש הטיפולי השני היום לא התרחש. המטופל "נתקע בפקק יום הזיכרון", תוך שהוא מאפשר לי את הזמן לכתוב שורות אלו – שכתיבתן הופסקה עם "הצפירה".

מאוחר יותר, במהלך הטיפול הבא, אמר לי המטופל בשנות העשרים לחייו (והוא יודע שאני כותב זאת) "אנחנו לא מדברים על זה". תהינו יחדיו על מעשה "בת יענה" (יען בעברית נכונה) זה. ראש תקוע בחול. המוות מקיף אותנו מכל עבר ואנחנו מתעלמים מנוכחותו. "הכחשה אקזיסטנציאלית" במיטבה.

"בין אני חברתי לאני ואפסי עוד"

אני מאמין באינדיבידואל ומלמד אינדיבידואליות. אולם, הראייה הרחבה יותר מעצם ההשתייכות למהלך מקיף – להיות חלק מעם נבחר (לפחות בתפיסה), לשרוד זוועות, פרעות, רדיפות והשמדה. לחזור לארץ מובטחת ולהקים בה מדינה עצמאית, להפריח את השממה – מעניקה משמעות לחיים סופיים של יחיד. מאפשרת עוצמה הנובעת ממסורת רבת שנים, מזהות. כאשר היא נבלמת מול "עצמי מתעצם", פרי תפיסת התרבות המודרנית, היא מחלישה בה בעת את החוסן האישי והחברתי גם יחד. אנו מוחלשים כעם וכאינדיבידואלים.
אותם ערכים שהניעו אותנו עת קום המדינה איבדו את משמעותם. אנחנו לא חלוצים יותר. אולי, צודק לפיד בדבריו. אולי לא השכלנו למלא בערכים נכונים וראויים יותר את מקומם של אלו שאבד עליהם הכלח. הציונות אינה מה שהייתה פעם, אולי עלינו להגדירה מחדש. למצוא תחליף הולם שיוכל לאגד תחתיו את מרב הפלגים בעם שסוע שאינו מוצא מענה משותף – מאפשר בכך לטראומה להתקיים ולהתגלגל לפוסט טראומה.
אנחנו מגייסים חיילים בגיל 18. גיל המאפשר ללחץ החברתי להיות לעיתים גורם מניע עוצמתי יותר מאשר שימור העצמי. התייחסותנו לחיים בגיל זה חסרת סובלנות ואנו ששים אלי קרב. מאוחר יותר אנו מתבגרים, הדם שוב אינו פועם בעורקינו ושיקולינו אחראיים יותר, מכילים יותר. אנו חושבים ומרגישים אחרית. כך היום, אולי כעם, אנו בוגרים יותר, איבדנו את החזון, את הסיבות שקיימו אותנו לאורך אלפי שנים. עלינו למצוא אותן מחדש. אולי, רק אולי, אין טובות מהן.

לכן, חשוב לדעתי להבין את משמעות "הטראומה הלאומית", מעצם היותה כוח מניע קולקטיבי. אולי חשוב מכך וכנגזרת של תהליך זה ללמוד ואולי אף להגדיר מחדש את הקוטב ההופכי שלה. את החוסן הלאומי – אותו מכלול גורמים, שעשוי ללמד על יכולת העמידה שלנו כחברה, ואשר הכרה טובה יותר שלו עשויה לקדם את יכולותינו להעצים את יכולת העמידה הזו.

יום הזיכרון עומד להסתיים ועמו הרהורי העגמומיים…

יום עצמאות שמח.

מודעות פרסומת

דברים קטנים על תיקון העולם/מיכל קידר לוי

אפריל 11, 2012

 

אנשים תמיד זהירים בכבודם, הם רגישים מאד כשמדובר בזכויות שלהם, רגישים פחות כשמדובר בזכויותיהם של אחרים. "מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך " נכתב בתלמוד הבבלי  (מסכת שבת, דף לא, ע"א). והכוונה ברורה ביותר כשאתה לא אוהב שמתנהגים אלייך בדרך מסוימת אל תנהג כך באנשים אחרים.                                                                            

רובנו מתייחסים בכובד ראש רק לחלקו הראשון של המשפט, מקפידים הקפדה יתרה בכל מה ששנוא עלינו, מטיפים מוסר בצדקנות אין קץ על דברים שאנחנו עושים בקלות ראש לאחר.             

פעמים רבות (רבות מידי) נתקלתי באנשים שבהיסח הדעת אפילו, נהגו בחברם כאילו הוא אבק ברוח.  אנחנו יכולים להיתקל בהתנהגויות כאלה באנשי ה"אני רק שאלה" , כאלה שנדחפים לפנייך בתור הארוך בטבעיות גמורה כאילו האדם הממתין לתורו לפניהם חייב לפנות להם את תורו, הם לא טורחים כלל לבקש את רשותו , הם פשוט לוקחים את מקומו בשם ה "זה רק שנייה", אבל הם ממש לא אוהבים שעושים להם את זה. אף פעם אי אפשר לדעת מי האדם שאת זכותו אתה גוזל, אולי הוא ממהר? אולי הוא ממש חולה? אולי הוא עצבני מאד עכשיו כי קרה לו משהו מאד פרטי? ההנחה הזאת שכולם צריכים להיות ערים לכך שאתה ממהר ו"זו רק שאלה", היא ברורה לנו כל כך כשמדובר בצרכים שלנו, ברורה הרבה פחות כשמדובר באדם אחר שאת שמו איננו מכירים.

שאלה פשוטה ומכבדת כמו " אפשר להיכנס לפנייך, אני צריך רק לשאול שאלה קטנה", הייתה פותרת את העניין בהרבה יותר כבוד , כבוד בסיסי בין בני אדם, כי אם מחל האדם על תורו זה היה כי משהו שאל אותו והוא הסכים , זכותו לא נגזלה ממנו, נהגו בו בכבוד המגיע לו כאדם שהגיע לפנייך, ואם ממש לא מתאים לו מסיבותיו שלו, נו .. אז הוא לא חייב, ולנו אין זכות לגזול את זכותו של האדם הזה. יתרה מכך, אם האדם שלפנינו מוחה , תמיד ישנם את אלה שגם גזלו את זכותו וגם מטיפים לו בצדקנות אין קץ " שיהיה לך יום טוב אדוני, לא צריך להתעצבן" ובין רגע הופכים את האדם הזה לקטן קטן, הם הרי אדיבים שונאים את הכעס ומברכים את הכועס מבלי להעלות על דעתם שהם עצמם הכעיסו אותו.  להתחבא מאחורי מילים יפות של " אור ואהבה" לא הופכות אותך לאור ואהבה, הן הופכות אותך לאדם לא מנומס שמלמל מנטרות שגורות וסתמיות. סתמיות משום שאתה לא באמת מתנהג לפיהם.  היה אדם, הטרדת את רעך, בקש את סליחתו והנח לו את זכותו להתרגז.   

 חשבו האם היה נעים לכם אם משהו היה דורך על הרגל שלכם ואז הופך אתכם לקטנוניים אם זעקתם בכאב?  אנחנו מתנהגים כך מבלי לשים לב פעמים רבות, אפשר לראות את זה כשמישהו חוסם אחר בחנייה "רק לרגע", ומונע מהחונה כחוק להמשיך ביומו, אנחנו רואים את זה כשאנחנו עומדים בתור ארוך בפנייה ימינה ונהג אחר עוקף את התור הארוך ונדחף לפנינו, אנחנו רואים את זה כשסיימנו לאכול במסעדה ושילמנו את החשבון ואנחנו מתעכבים עוד ועוד מבלי לתת את הדעת שאדם אחר ממתין למקום, " שיחכה" אנחנו אומרים בליבנו ועושים לחברינו בשנייה אחת את מה ששנוא עלינו. אנחנו רואים את זה כשאנחנו  נותנים שירות ומזלזלים בלקוח כי " מי הוא?",    כשאנחנו עומדים צמוד מידי לאיש שלפנינו בבית המרקחת, נחשפים לכל סודות מחלתו או אפילו שותפים מבלי שבחר לעובדה שיש לו כינים.. אנחנו רואים זאת כשאנחנו נצמדים לאדם לפנינו בכספומט ולא מניחים לו להתייחד עם המינוס שלו בפרטיות. כשאנחנו קוראים למשהו/י  "שמנה /זקן/ מי יגע בך" לאנשים שאנחנו לא יודעים בכלל מה יש בעולמם, מותירים אותם להתמודד עם צער חייהם, עליו לא נדע לעולם , כי זה לא אנחנו. אנחנו רומסים את האחר וכואבים שעושים לנו את זה.                             

אני יודעת.. כי אני מטפלת.. אני רואה מה עושה מילה אחת לאנשים. 

אז אנחנו יכולים להמשיך להתהדר במילים גדולות של סליחה וקבלה ואפילו להתהדר בשלום עולמי ואנרגיה גלובאלית וכולנו אחד. אבל לעולם לא נהיה באמת אחד עד שלא ננהג באחר בדיוק כפי שאנו רוצים שינהגו בנו, לא נוכל לדבר על כבוד וכיבוד אם לא נכבד גם את זכויותיו של האחר ונבין שהאדם שמולנו הוא אדם בדיוק כמונו, גם בדברים הקטנים של קיפוח זכותו בתור ,של נהיגה המסכנת את חייו, של דיבור מזלזל ופוגעני בתחושה פנימית של "למה מי אתה?" אנחנו מתנהגים ככה כי לא באמת אכפת לנו, מזמנו, רגישותו, מצב רוחו או זכותו ההוגנת של האחר, אכפת לנו ברגעים אלה רק מעצמנו, ממה שאנחנו צריכים ומי ש"מפריע" לנו בדרך נו.. אז שיזוז. אותה התנהגות שאנחנו מרשים לעצמנו כשמדובר ב"חברינו",  ומזעזעת אותנו אם מדובר בנו עצמנו. אז מי הוא בעצם האחר? האחד שאליו אנו מתבקשים לנהוג בדיוק כפי שננהג בעצמנו?  הוא אדם עם רגשות וסדר יום ועניינים דחופים יותר או פחות ודברים להספיק, ואכזבות ואהבות וימים טובים יותר או טובים פחות..

בדיוק כמוך.


על כעס עלבון ומנטרות " מקודשות" /מיכל קידר לוי

מרץ 25, 2012

פעמים רבות שמעתי אנשים מנסים " לנחם" את עצמם לאחר שעוולו להם במשהו (שלפעמים זה משהו קטן- אז מה?)

" אני אהיה יותר גדול/ה מזה .. אני לא אתן לדבר הקטן הזה להרגיז אותי.. זה רק מקנאה", הם אומרים לעצמם את הדברים הללו מתוך אמונה אמיתית , אבל בפועל זה לא ממש מחזיק מים . למה? כי אם משהו מרגיז אותך אז הוא מרגיז אותך, אני לא באמת מאמינה שזו בחירה, משום שכאב נפשי דומה לכאב פיזי , אם תחטפו סטירה זה יכאב לכם, זאת לא ממש תהיה בחירה.. משהו הניף את ידו ובהפתעה מוחלטת חבט בחוזקה בפרצופכם ההמום. אז אנחנו לוקחים שנייה ומכבדים את הכאב , כי כאב ועלבון וכן, גם כעס הם חלק מסקאלת הרגשות שברא היושב במרומים ואני מניחה שהוא ידע מה הוא עושה. זה לא אומר שאנחנו צריכים להישאר עם זה לנצח , אנחנו בהחלט צריכים למצוא את המקור , לנסות להבין למה כואב לנו במקום הזה, על איזה דפוסים זה יושב ואיזה מנגנון פנימי מופעל ברגע הישמע ה" אות" . והאמינו לי שנקודת הפגיעה של אדם מסוים חוזרת על עצמה שוב ושוב משום שהיא נקודת התורפה שלו, עליה יושבים תהליכי ההתקשרות שלו, כאביו הקדומים והראשוניים ביותר אשר הפכו ברבות הזמן לדפוסים שלו. הדפוסים הללו מלווים אותנו לאורך כל חיינו והם עקב האכילס של חיינו.

לכן אם אנחנו מתרגזים/כואבים/נעלבים זה תמיד בא משם, עובדה אנשים נעלבים/מתרגזים מדברים שונים זה לא שקיימת איזושהי אמריה אוניברסאלית שפוגעת בכולם. מישהו יכול להתרגז לידך ממשהו שבכלל לא מזיז לך.

למה? הכול תלוי מאיפה הוא הגיע, מי הוא, מה סיפור ילדותו ואילו פצעים סמויים מן העין הוא נושא בתוכו נימה. הניסיון להעלים או לרכך את המקום הזה באמצעות מנטרות משאירה את העלבון בפנים, כי אם נעלבתם אז נעלבתם, כבדו את זה! ואחר כך נסו להבין למה ה"דבר" הזה שלח יד לתוך ליבכם פנימה ומחץ.. כי "לאלף" את עצמנו לא להיפגע זו לא עבודת מודעות..זה רק אילוף, אדם המכבד את עצמו חי חיים של מודעות ולא של אילוף.

כך גם סליחה, סליחה צריכה לבוא מבפנים מהלב ולא כי " זה נכון לפי ספרי ההדרכה למודעות", עבדו על הסליחה , בדקו למה אתם מתקשים לסלוח ורק אחרי שהבנתם סלחו באמת .. אבל באמת! אין חוויה יותר משחררת מזה. סלחתי והלכתי.. אבל גם הבנתי למה נפלתי לשם.

אנשים כועסים ונפגעים ממקומות שונים ומסיבות שונות אם מישהו נתן כל כך הרבה לעזור למישהו וההוא בחר לנעוץ לו סכין בגב , אז נכון שיכול להיות שהסיבות לכך הן שההוא ביקש להתנתק כי צילו של המסייע מאפיל עליו אבל עדיין תחושת הנותן היא קשה , מותר להרגיש תחושת בגידה , מותר לא לתרץ את סיבותיו של האחר , לתת לעצמך מקום וללכת מזה הלאה, אבל ההליכה הלאה מהמקום הזה היא לאחר שכיבדתי את מה שהאפיזודה הזו גרמה לי להרגיש.

אז מה? מותר לכעוס , לא מתים מזה. זו לא בושה, זו לא חולשה , זה אנושי, אדם מודע מאפשר לעצמו את אנושיותו.


"הווה מתמשך"

מרץ 15, 2012

מבוא לתהליך ההתבוננויות – "הווה מתמשך".

מקורו של הרעיון בדבר 5 היסודות המרכיבים את העולם הוא ביון העתיקה . ארבעת היסודות היא תיאוריה להסברת מבנה החומר שנוצרה על ידי הפילוסוף אמפדוקלס במאה החמישית לפני הספירה ואומצה בידי אריסטו. תיאוריה זו גורסת כי כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש. אל תיאוריה זו נקשרה תיאוריה מאוחרת יותר, זו של ארבע הליחות (לבנה, אדומה, ירוקה ושחורה) שעדויות להן אנו מוצאים גם בפסיכולוגיה בת ימינו (תיאורית ה Big 5) וגם בשפה העברית "מרה שחורה" כביטוי לדיכאון. למרבה הפליאה, פילוסוף יווני אחר, דמוקרטס, סתר תיאוריה זו, תוך שהוא מעלה תיאוריה מנוגדת הגורסת כי כל החומרים בטבע בנויים מאטומים (א-טום פירושו ביוונית שאינו ניתן לחלוקה) כלומר, החומר בנוי חלקיקים שאינם ניתנים לחלוקה אך אין אפשרות לראותם בשל מימדיהם הזעירים. נשמע מוכר?
תיאורית ארבעת היסודות הייתה מקובלת ביהדות ימי הביניים ואחריה ואוזכרה בכתביהם של רוב רובם של פרשני תקופה זו כרס"ג, ריה"ל, הרמב"ם והמהר"ל (עדות פולקלוריסטית לה אנו מוצאים בסיפור הגולם).
גם ספרות הקבלה עשתה שימוש נרחב בתורת ארבעת היסודות. בספר הזוהר למשל, מוזכרים ארבעת היסודות בקשר ליצירת האדם, בהקבלה לארבע רוחות השמים, לארבעת מלאכי השרת (רפאל, אוריאל, מיכאל וגבריאל) ואפילו לארבעת החכמים שנכנסו לפרדס (על פי המסופר בתלמוד במסכת חגיגה).
גם מאפיינים פסיכולוגיים התבססו על תורה זו, כך למשל העצלות יוחסה ליסוד ה'עפר' שנחשב לכבד מכולם, ואילו הכעס והווכחנות יוחסו ליסוד ה'אש'. התאווה יוחסה ליסוד ה'מים', ורדיפת הכבוד יוחסה ליסוד ה'אוויר'.

אסיים פרק זה בהקדמה בהבאת דבריו של הרמב"ן בפרושו המיסטי לספר בראשית :

"…הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא". ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכוח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן:

והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תוהו", והמלה נגזרה מלשונם (קדושין מ ב): בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל.
והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש ""בהו" ", והמלה מורכבת, כלומר בו הוא, כמלת לא תוכל "עשהו" (שמות יח יח): שמחוסר הו"ו והאל"ף, עשו הוא:

ואחר שאמר כי בתחילה במאמר אחד ברא אלוהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו הייתה "תהו", כלומר חומר אין בו ממש, והייתה "בהו", כי הלביש אותה צורה:
ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם: האש, והמים, והעפר, והאוויר.
ומלת "הארץ" תכלול ארבעת אלה ".

ולאחר כל אלה…
אין בכוונתי לשחזר סדרי עולם ולהציע כי העולם בנוי מיסודות, הרי אנו יודעים היום כי גם האטום נחלק לחלקים קטנים יותר וגם אלו נחלקים. למעשה איננו יודעים מהו החלקיק הקטן ביותר.
יחד עם זאת, כתפיסה רעיונית סימבולית, אתייחס בהדמיות ליסודות השונים בהתאם למושג אותו הם מייצגים.
כך, יסוד האדמה ייצג את הממד הפיסי – על החוויה החושית.
יסוד המים ייצג את המימד הרגשי.
יסוד האוויר ייצג את הממד המנטאלי.
יסוד האש ייצג את הממד הרוחני.
ויסוד התהו ייצג את האין ואת הפוטנציאל הממתין להתגשמות.

בעוד רגע, נצא לדרך עם ההתבוננות הראשונה המבוססת על יסוד האדמה.
אולם, בטרם נתחיל ברצוני להפנות את תשומת לבכם למספר דברים.
ראשית, התהליך, הוא מובנה ורציף. על מנת להשיג את תוצאותיו עליכם לבצעו בשלמותו :
עקבו אחר הוראות ההתבוננויות. הן לא פשוטות אולם תרגול, יאפשר לכם להשיגן.
שנית, ההתבוננויות תשלחנה במרווחי זמן של שבוע. כך, שתוכלו (רצוי) לבצע כל אחת מהן כ 7 – 5 פעמים (כאמור, תרגול ישפר את התוצאות).
שלישית, במהלך היום "עצרו" מדי פעם, חשבו על התהליך, שמו לב להשלכותיו. נסו להמחיש את האמור בהתבוננות "למקום ולזמן" בו תהיו ברגע נתון.
ולבסוף. מומלץ לנהל "יומן מסע". בו תעלו את חוויותיכם.

ההתבוננות הראשונה מתבססת כאמור על יסוד האדמה. תרגיל זה עלול להכיל בתוכו קושי משמעותי. חלקכם יודעים כי אני "מאוהב" בפרק יט' בספר ויקרא. פסוק יד' מתוך הפרק אומר "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". בפרפראזה על הכתוב, אני עומד להציב מכשול דווקא בפני "רואים". התהליכים הפיזיולוגיים המורגלים שלנו יצרו בנו עוד מתחילת קיומנו את דפוס האינטרפרטציה המיידית של המציאות. העין 'מצלמת' האוזן 'מקליטה' ואזורים שונים במוח מעבדים את האינפורמציה החושית באופן אוטומטי. אנחנו הופכים למודעים לפירושים אלו באמצעות "מחשבות" ו "רגשות". כעת, אני עומד לבקש מכם, לא לחשוב…
נו… בלו מספר דקות במחשבה מואצת על אי מחשבה… קשה נכון?
וכעת אבקש מכם גם לא להרגיש…
אוקיי… הפוגת קצרה ל… כעס על הבקשה…
זוהי מהותה של ההתבוננות הראשונה. "הוויה חושית", ללא פירוש…

לידיעתכם, הקלטת ההתבוננות תועלה בדף הפייסבוק ובערוץ היוטיוב שלנו.

בהצלחה.

סאם


למה נשים מרגיעות גברים? מיכל קידר לוי

מרץ 8, 2012

תמיד לקראת יום האישה אפשר לראות מליון כתבות על העצמה נשית, על כיבוש קריירות על חלוקה שוויונית ועל חלוקת נטל. בחרתי הפעם לכתוב דווקא על דינאמיקות בין נשים לגברים המתנהלות באופן כל כך טבעי עד שאנו כלל לא שמות לב אליהם ומועכות אותנו עד דק.
אז העצמה נשותיי, מתחילה דווקא מהדברים הקטנים מהמסרים הסמויים שאנשים מקבלים ומעבירים עד בילדותם מבלי לתהות כלל על אמיתותן לנוכח הזמנים המשתנים. אם משהו לא השתנה עוד מימי הסבתות שלנו הם אותם מסרים שהועברו לנו בשיחות החולין הקטנות של בין לבין..
אני זוכרת היטב את השיחות במטבח עם סבתא שלי . תוך כדי חיתוך ירקות נהגה סבתא שלי להזהיר אותי תמיד שעלי לדעת את מקומי בעולמנו, לאישה כך אמרה לי אסור להיות יותר מהגבר שלה זה פוגע בביטחון שלו ואיכשהו זה תמיד חוזר אלייך ועושה באלגן , שיחשוב שהוא יותר ממך מה אכפת לך אמרה לי סבתא שלי , יהיה לך שקט.
לא הייתי מתייחסת למילים אלו בכלל אלמלא שמעתי אותן בגרסאות כאלה ואחרות במהלך חיי , ראיתי נשים מתקפלות לצורות שונות כדי " לא לפגוע ברגשותיו ובגבריותו " של האיש שלהן ועוד חושבות שזה בסדר, כאילו שחלק מתפקידייך זה להגן על נשמתו העדינה והרגישה של הילדון שלא יכול לייסד ולמסד לעצמו תפיסה פנימית ושלמה על הזכר שהוא אלמלא תנדבי את קטנותך שלך , דרכה הוא יוכל ללמוד ולהפנים כמה גדול הוא. עם הזמן התבררה לי העובדה שזה מגיע בכלל ממקומות של פחד, אנחנו שומרות עליו, על האוצר שלא ינטוש וילך לתור לו אחר אישה שתהיה " פחות" ממנו וכך גבריותו תשמר. הדבר החשוב ביותר אם כן , במערכת זוגית, זה איך הוא מרגיש בה, כמה טוב לו וגבוה לו בקשר , את למעשה אינך פרמטר בעיניך שלך מבחינתך זהו ציווי קטגורי , אמיתה מושלמת ובתכלס.. ככה זה!
המוסר הכפול הזה של כל אותם דברים שנשים " צריכות" לעשות על מנת להעלות גבר בחכתן יכול לפרנס ספרי הדרכה רבים ואכן חיפוש מהיר בקטגוריה הזו העלה לא מעט ספרים בנושא " כיצד "תשיגי " לך גבר.
אז ככה ,חשוב שתהיי מטופחת אבל אל תראי שהתאמצת כל כך הרבה כי גברים אוהבים נשים " טבעיות" אם את נראית כמו ברבי חשוב שיחשוב שנולדת ככה. ואפרופו " נולדת ככה" אל תנפנפי בזה פן תגרמי לרגשי נחיתות אצל בן הזוג שלך .לו היית פשוטה יותר כמו ביתו של השכן היה בן זוגך העדין מרגיש נוח יותר .
טלי נהגה ללכת בבגדים גדולים עליה במידה וחצי, היא הייתה גבוהה ורזה ולפני שהכירה את אייל היה סגנון לבושה שונה לחלוטין.
"זה מוציא אותו מדעתו" נהגה לומר " כשאני מושכת תשומת לב מגברים, הוא מאשים אותי, גם אם לא אומר לי את זה מפורשות הוא רק לא מבין למה אני צריכה ללכת עם עקבים ולהיות גבוהה כל כך, על מי אני מנסה לעשות רושם כשאני הולכת עם סקיני ג'ינס, ואין לי כוח לזה, ובכל מקרה אני לא מעוניינת באף אחד חוץ ממנו אז מה אכפת לי ללבוש בגדים שלא ממש אני..?"
איכשהו טלי משלמת את מחיר חוסר הביטחון של אייל , היא " מרגיעה" אותו בכך שהיא לובשת בגדים שפחות מושכים לטעמו, מבחינתו כך נהג לומר לה זה מחווה של אהבה. מחווה של אהבה שטלי חושבת שזכותו של אייל לדרוש, גברים הם כמו ילדים קטנים, נהגה לומר , הם צריכים להיות בטוחים שאף אחד לא חומד את הצעצוע שלהם .
העניין הוא שאישה היושבת גבוה בתוך עצמה מבינה היטב את הנקודה לפיה אין שום צורך שתצמצם את עצמה כדי שהציד ירגיש מספיק גדול, כי או שהוא ציד גדול או שהוא פשוט לא.. ! וזאת האמת היחידה. משום שזכר אלפא ראוי מחפש אחר האיילה המשובחת ביותר ואותה, רק אותה הוא רוצה " לצוד" אם היא "קטנה עליו " או "קטנה ממנו", למה שיחפש "לצוד" אותה לעצמו? שיחפש איילה לפי מידותיו ואת הראויות שישאיר לראויים, אלא שמתוך אותו מקום של פחד שאיש לא ירצה בנו, אנחנו מציעות את עצמנו גם למי שאיננו ראוי ומספרות לעצמנו ש"ככה זה, אלה חוקי המשחק". אבל אלה ממש לא חוקי המשחק , לפחות לא כמו שהטבע התכוון. הטבע מתחלק לאבולוציה בסיסית מאד מי שחזק/ראוי מסתגל, השאר פשוט לא.
אישה היושבת גבוה בתוך עצמה לא מחפשת להחליש את עצמה כדי שהגבר שלה ירגיש חזק, אתה רוצה להיות חזק, בבקשה, אין דבר שאת רוצה יותר מאשר גבר חזק שיודע להוביל, אבל תרוויח את המקום הזה , תהיה גדול על פי מידותייך שלך ולא על פי כמה נמוך אצטרך להתכופף, אם תהי בגובה השטיח גם ילדון בן שש יראה גדול.
נשים חיות מקופלות ומכופפות שנים רבות , אולי את כל חייהן וחושבות שאלה החיים כי הרי אמרו לנו, "החיים הם לא פיקניק" ובאיזשהו שלב הרי צריך להתפקח מחלומות האהבה של נעורינו ואהבה בוגרת נראית ככה, ככה בכל מקרה יאמרו לך כככווולללםםם.
אם נחזור לטלי ואייל ונתבונן טוב בסיטואציה נוכל בקלות להבחין שמדובר כאן במחווה של אגואיזם פשוט, ייטיב אייל לעשות אם ייגש לטפל בחוסר הביטחון שלו בנוגע "לציידים" המסתובבים סביב איילתו , מאשר יאלץ את זוגתו לעטות שק על ראשה ו"לכער" את עצמה לכבודו כדי שהוא יהיה רגוע. הייה צייד
מספיק ראוי וצייד ראוי הוא אחד שבוטח בעצמו , לא כזה שמת מפחד פן ימצא זכר טוב ממנו באזור ולכן הוא מסתיר את איכויותיה שלה במקום להבליט את איכותייו שלו. זכר אלפא הוא אחד כזה שהאישה שלו בוחרת בו כל פעם מחדש, כי יש בו משהו "שווה", אחר מכל האחרים. אחד הדברים המרתיעים נשים, גם אם אינן מוכנות להודות בזה, זה גבר חלש וניגרר.
היא אולי תישאר שם מפחד ומתוך אותו ציווי קטגורי של " את חייבת להשיג לך גבר", אבל אש תשוקה אמיתית לא תהיה שם. בגברים חלשים אן מספיק עוצמה כדי להצית אש. ואש הפחד בוערת מעצמה, אבל זו אש לגמרי אחרת.
הטכניקה הזאת להרגיע גברים נובעת כאמור מתוך פחד עמוק בתוכנו, שמקורו בסבתות שלנו כנראה והמשכו ב"ספרי ההדרכה לשמירת הגבר", חשוב שירגיש נוח לידינו , מספיק נוח כדי שיישאר, כדי שלא יחפש לו אישה אחרת שאצלה יהיה לו נוח יותר, בואי נעשה הכול כדי שיישאר כאן והרי המשך ההוראות :
חשוב שתהיי עם ביטחון עצמי, אל תהיי תלותית , גברים אינם אוהבים נשים תלותיות זועקת ה"אמת" מספרי ההדרכה אולם אל תתפסי מעצמך יותר מידי , תהיי חכמה אבל לא יותר ממנו, האגו הגברי הוא תינוק רך ויש לטפל בו כראוי, עלייך למצוא את הקו הדק בין להיות עצמאית בלי להגזים.
כל גבר שמח להשוויץ באישה שהצליח לצוד לעצמו, אבל אל תתבלטי יותר מידי אם ניחנת בחוש המור מפותח כדאי שתרסני את עצמך ותני לו לתפוס את מרכז הבמה אחרת את מאפילה עליו.
בעולם השוויוני שלנו כדאי מאד שתהיה לך קריירה וחשוב שתרוויחי את כספך אך חלילה לך להרוויח יותר מהגבר שלך, במקום שהוא יתאמץ להרוויח יותר, עדיף שאת תרוויחי פחות, זה עדיין נותן את אותה אשליה, הוא יכול למכור לעצמו לך ולעולם את ה" אני צייד"!!
אבל גם אם את מרוויחה יפה והמשכורת שלך חיונית הקפידי נא שיישאר לך מספיק זמן להיות עם הילדים, התפתחי בחייך אבל עד המקום בו את צריכה למלא את חובותייך האבולוציוניים, זה לא אומר שמותר לך לבזבז בלי חשבון את הכסף "שלו" .
האמת היא שמה שמניע אותנו יהיה תמיד אותו פחד לפגוע בגבריותו השברירית ואיכשהו את יודעת שאת תשלמי את המחיר לפיכך מקפידות נשים לשמר את אש גבריותו בוערת כי אלה הם חוקי המשחק, כשהן מפנות גב לשכל הישר שלהן ל"בטן" הזועקת שלהן ולאמונות שלהן משום שהמחיר של רגשות האשם ונקיפות המצפון כבד ממחיר שהן משלמות כשהן מצייתות לחוקי המשחק הישנים הללו.


"ליהודים הייתה אורה ושמחה, אורה ושמחה וששון ויקר"

מרץ 5, 2012

… איני יודע מדוע, אולי משום האווירה הפורימית ששרתה עלי, אבל תוך כדי חיפוש אחר “she”, של אזנבור, נתקלתי ב "תחת שמי פריז" של פיאף, וה "פדם פדם …" תפס אותי. חשבתי מה יכולה להיות משמעותו של "פדם" וראיתי בו נוטריקון (ראשי תיבות) של פסיכולוגיה , דת , מדע… ו… הדרך מכאן אל המגילה, הייתה קצרה.

רמזים במגילה, קווים לדמותה של אסתר.

מכל ספרי התנ"ך, המגילה היא היחיד בו שם האל אינו מוזכר. מדוע? אולי משום, כך על פי אחד הפירושים, שעניין המגילה משויך לאלוהות גבוהה, מעבר להמשגה שמית.
ואולם, באם נתבונן בשמה של אסתר כך: 'א – סתר', נראה כי "א" (רמז לשם האל) מצוי בו, ב "סתר".
כדי למצוא בעצמנו את הנקודה שתוכל לעזור לנו לראות תמיד – כמוה – מעבר לחזותה החיצונית של המציאות, בואו נכיר את אסתר.
אביה נפטר עוד בהיותה ברחם אמה, שנפטרה בלידתה. כך, נולדה היא, יתומה, לעולם מנוכר.
אחת מהתיאוריות הפסיכולוגיות "תיאוריית ההתקשרות" (בולבי, 1969), תתאר אותה בוודאי כבעלת התקשרות נמנעת (ניתן לראות דפוסים של התקשרות זו בילד אשר אינו מחפש אחר דמות תומכת). כך, מציאותו של עולם פנימי, תוך העדפתו על פני מציאות חיצונית, ברורה כמעט מאליה.
דודה, מרדכי, שהפך אחר כך למדריכה הרוחני ולימים לבעלה?! גידל אותה. בתוך מציאות ריקנית זו, כך על פי המהר"ל מפראג נבט החיבור העמוק של אסתר עם האלוהים.

המילה ס-ת-ר, בשורש שמה מבטאת את עצם מהותה – היכולת לחדור מבעד למעטי ההסתר ולהבחין בנוכחות האלוהית גם במקומות שאחרים לא מסוגלים.

כתבתי כבר שהדממה היא המקום בו אנו יכולים להתחבר למהות אשר אינה זמינה לנו במהומה היומיומית. כך אסתר במרחב הפנימי מגיעה להתעלות שלא הייתה נחלתם של האחרים. היטיב לבטא זאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, בספרו הנסיך הקטן – "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין".
בכולנו מצויים "חללים של דממה". בתפיסה פרוידיאנית, חללים אלו הם תוצאתם של מנגנוני הגנה (הדחקה) המונעים מחומרים מאיימים להגיע אל המודע. (מעניין מה היה אומר פרויד על מרדכי…). חומרים אלו באם יגיעו למודע עלולים לדחוף אותנו למצוקות נפשיות ברמות שונות. אולם באותם מקומות אנו יכולים, באם נאמץ את גישתו של רבי נחמן "אין ייאוש בעולם כלל", למצוא מקום של שקט פנימי שעשוי להעביר אותנו לתודעה אחרת. זהו המקום בו אנו מקבלים את כל איכויותינו כטבעיות. "רוע", (* ראו רעשן) הוא עניין של נורמה חברתית. כל עוד איננו פוגעים באחר, אין הכרח להיכנע לנורמה. בשבחה של ייחודיות כבר דיברתי.
אם כן, נראה כי אסתר מחוברת למציאות פנימית גבוהה ואינה נתונה לתכתיביה של החברה. מהות זו מוצאת ביטוי גם בשמה האחר – הדסה. הדס הוא אחד מארבעת המינים שאנו נוטלים בסוכות. לכל אחד מצמחים אלו ייחודיות משלו. צורתו של האתרוג מסמלת את הלב, הלולב מסמל את עמוד השִּׁדרה, הערבה מסמלת את השפתיים וההדס, את העיניים. העין אינה רואה, היא מצלמת ומעבירה את הנתונים לפירושו של המוח. אולם כסמל עתיק יומין, מתוארת העין כראי הנפש. בניגוד לעיניים המופנות בדרך כלל אל המציאות החיצונית, התבוננו עיניה של אסתר אל המציאות הפנימית, אל מקום הדממה שבתוכה. בזה היה כאמור, ייחודה.
ההדס הוא צמח צנוע בעל עלים אחידים וירוקים, אפרורי משהו. לפי המהר"ל, דווקא דמות צנועה זו מגלמת בתוכה עוצמה פנימית. אין בה עניין לתפאורה חיצונית המייצרת מחיצות וסטאטוסים חברתיים. ככל שאנו מתמקדים יותר בזהות החיצונית שלנו כגיל, הופעה, תרבות, מעמד כלכלי, כך אנחנו נפרדים יותר הזהויות הפנימיות שלנו כאהבה, משמעות וצמיחה, כך אנו נתונים לפחד קיומי, לחרדה מדחייה חברתית ולכאוס פנימי, העולה מחוסר הלימה. מכאן עולה הצורך הבינוני בלהיות דומים ל… מאחידותו / אחדותו של ההדס, אנו יכולים ללמוד התייחסות פנימית מקבלת של כל תכונות האופי בהן נחנו, בדרך לאינטגרציה. תהליך זה, אינדיבידואציה לפי יונג, מתרחש מתי שהוא באמצע החיים. אסתר בדרכה הייחודית, עשתה זאת בגיל צעיר.

בילקוט שמעוני (מדרש על התנ"ך) מצוי הפסוק המוזר : "רבי שמעון בן קרחה אומר: אסתר ירקרקת הייתה וחוט של חסד משוך עליה". הירוק, בשפתה הסימבולית של "אהבה רבה", מסמל את האיכויות הנקביות ובהן, דאגה לזולת, הכלה ורצון. כל אלו סייעו בידה של אסתר להגיע למרום מעמדה ולהציל את אחיה מהכחדה.

"ליהודים הייתה אורה ושמחה, אורה ושמחה וששון ויקר"
רבי נחמן אמר, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו, כי כל החולאת הבאין על האדם כולם באים רק מקלקול השמחה". תפיסה אמונית זו מוצאת לה ביטוי אמפירי במחקרים שמעידים על כך שרמת שביעות הרצון עומדת ביחס הפוך לתשומת הלב לפרטים. לאדם שמח, לא איכפת יותר מדי – מה חושבים עליו.
אותו חלל של דממה המצוי בתוכנו הוא בדיוק המקום בו עשויה טרנספורמציה נפשית להתרחש. מתוך הקבלה אותה תיארתי אנו עשויים לשנות את התייחסותנו למאפיין או לתפיסה. כך שרגשות אין אונים יכולים להיות מוסבים (ונהפוכו) לתחושת מסוגלות. וכבר אמר חזקיהו עת התבשר על מותו הקרב ע"י אלישע " מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". זהו אותו מקום בו אין די לשכל הישר. שרציונאל טהור אינו יכול לתארו אף לא לתפסו. זהו מקומה של האמונה. אותה אמונה שעל פי איינשטיין מתחילה במקום בו מסתיים ההיגיון. היה זה אוו איינשטיין שהמשיג את היחסות ונסח את המשוואה המוכרת E = mc2 .
אולי בדרך הסוד וברוח פורימית, הסתכלות מפרספקטיבה אחרת על משוואה זו תעלה את התוצאות הבאות. ראשית עלינו לזכור כי M – משמעותה מסה. כאן נתייחס אליה כמסה נפשית. C – יוותר על מכונו כקבוע מהירות האור. כאשר מסה נפשית מעיקה עלינו אנו נדמים שפופים. [ עצרו לרגע את הקריאה ונסו תרגיל קצר. קומו, עמדו זקופים. כתפיים מורמות וחזה מובלט. רצוי גם להעלות חיוך על שפתיכם. בתנוחה זו נסו להרגיש עצובים….. להערכתי, לא הצלחתם ]. העין קולטת גלי אור. והריבוע יהווה את מסגרת התפיסה העצמית שלנו. זו ככלל היא מעגלית אם אנו חווים את עצמנו כשפופים, מוחנו יפרש זאת מיד כסימן למצב רוח ירוד וידאג לקיים מצב זה בעבורנו. כך נמשיך, עד לנקודת היציאה, שהיא – כן, אתם כבר יודעים – חלל של דממה. וכך רומז ה E – לאסתר. אם כך פירוש המשוואה הוא – אסתר המתבוננת אל תוך מסגרת היחסות הפרטית של באמונה ורואה בה מציאות אלוהית.
אנרגיה כידוע אינה נעלמת, היא משנה צורה. כדאי לזכור זאת כי ככל שכמות אנרגיית הייאוש (ושאר מרעין בישין) גדולה בנו, כך המרתה לאנרגיה של שמחה תהייה באותם סדרי גודל. אז עשוי להתקיים בנו שוב " ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
ולסיום, "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".

תכלת בשפתה הסימבולית של אהבה רבה מייצגת את היכולת והאומץ לחלום, בדרך להגשמתו של החלום. ארגמן מסמל את תצורת החיים שמעבר להישרדות ואדום (בוץ) מסמל את השמחה הילדית. בדיוק על פי הסיפור במגילה. ניצלנו מהכחדה, פיסית ורוחנית. התגברנו על המכשולים וצהלנו ושמחנו.

* ומחשבה פורימית נוספת. מהו רעשן? רע ישן, כאשר אנו מרעישים אנו מחזיקים בו ער, לצורך המרתו לטוב. ועל טוב ורע ותפיסות וגן עדן ועץ הדעת ….


כוחה של שתיקה

מרץ 2, 2012

"כשאני מדבר דבר – הוא מושל בי וכשאיני מדבר בו – אני מושל בו". רשב"ג, "מבחר הפנינים".

חוכמת חיים זו מוצאת לה ביטויים רבים במקורות שונים. ניטשה ב "לגנאולוגיה של המוסר" כתב, "שעה ארוכה האזין לדברי, אך לא עצר ברוחו להאזין גם לשתיקתי. כי הנה בנקודה זו, יש לי הרבה מה לשתוק". מוסיף אוסקר ווילד ב "תמונתו של דוריאן גריי", "הוא הכיר היטב את הרגע הפסיכולוגי המדויק בו אין לומר דבר". מקורות עתיקים יותר מצויים כבר בספר משלי, "חושך אמריו – יודע דעת, יקר רוח, איש תבונה", או "גם אוויל מחריש- חכם יחשב". גם פרקי אבות מתייחס בכובד ראש לנושא "סייג לחוכמה – שתיקה".
נראה אם כן כי השתיקה קיבלה יחס של כבוד בתרבויות שונות והוערכה ע"י הוגים שונים.
אם כך, מדוע קשה לנו כל כך לשתוק?
כי כאשר איננו מדברים אנו מקשיבים, וכאשר אנו מקשיבים מתעורר בנו הד פנימי. חווית המציאות שלנו היא תמיד סובייקטיבית. אנו קולטים את המציאות דרך חושים שונים אך פירוש המציאות נעשה תמיד דרך דפוסים מקובעים. פירוש זה עלול להיות שונה לחלוטין מהמציאות האובייקטיבית (ולכן אין בנמצא – מציאות אובייקטיבית). כך, חוויה סובייקטיבית עלולה לעורר את השדים הרדומים בתוכנו.
שקט, הוא דבר שקשה לשאתו. שקט מפחיד אותנו. אנו רגילים לתנועה המתמדת של החיים המודרניים, לרעש האינסופי המלווה אותה. אנו עסוקים באופן קבוע בדברים רבים המסיחים דעתנו ממסכים את הקשבתנו לעצמנו. אולי זה מנגנון הגנה טכנולוגי חדש היכול להחליף את ההדחקה הפרוידיאנית. כאשר אנו נושאים דברים בלהט וברהיטות רציונאלית, לא נשארים לנו משאבים קוגניטיביים פנויים לקשב רגשי.
הטיב לבטא זאת הרב קוק במשפט "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר, אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק ".
חשבו –
האם הרגשתם בנוח מול חבר שותק?
האם ביליתם אי פעם בחבורה אשר משהו מחבריה לא ניסה למלא חלל מעיק של שתיקה, במלל, גם אם חסר משמעות?
האם המרחבים הדוממים של המדבר בלילה נוסכים בכם רוגע או אימה?
האם אתם מסוגלים לשבת ברוגע, לעצום עיניים ולחשוב על…. כלום?
השקט קשה לנו … וחבל…
שכן, בדממה שבין שתי פעימות לב, מצוי המרחב המקודש של האל.